<h1>ט"ז ע"א</h1>
<h2>דף כד.</h2>
ועל מה שהיה רבי ירמיה קורא לבבליים טפשאי [פסחים ל"ד ע"ב], וכן רבי זירא דאמר [ביצה ט"ז ע"א] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, קשה לי הא דאמרינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א], דמסקינן התם אמר רבי אבהו אמר רבי [יוחנן] ערבה יסוד נביאים הוא. ואמר ליה רבי זירא לרבי אבהו ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אמר ליה שכחום וחזרו ויסדום. איני והא אמר רבי יוחנן דילכון אמרי דילהון היא, (אלמלא) [אלמא לא] נשתכחה. וגרסינן נמי בשלהי פ"א דסוכה [כ' ע"א] ארשב"ל הריני כפרת רבי חייא ובניו שכשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הילל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.
וגרסינן נמי במסכת שבת בפרק חבית שנשברה [קמ"ה ע"ב], יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקמנמנם רבי יוחנן. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים אמר ליה לפי שאינן בני תורה. ואיתער בהו רבי יוחנן ואמר להו לפי שאינן במקומן. אבל מפני תורה הא אמר רבי יוחנן דדילהון היא. ומסקינן התם הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה.
וגרסינן נמי בסנהדרין פרק זה בורר [כ"ד ע"א], א"ר אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם, אלו ת"ח שבארץ [ישראל] שמנעימין זה בזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה בזה בהלכה. וכן ההיא דרבי יצחק ושנים זיתים עליה יצהר, אלו [תלמידי] חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה כשמן. ושני זיתים, אלו [תלמידי] חכמים שבבבל שמרירין זה לזה כזית בהלכה. ומסקינן גסות הרוח שירד לבבל לא נתקיימה שם ונשתרבבה וירדה לעילם. ובעילם עניות דתורה [כי] זכתה ללמוד היינו [דניאל] איש חמודות. אבל לא העמיד תלמידים מפני "סתום וחתום". אבל בבבל עניות ממון שם ועושר תורה. כדמסקינן [סנהדרין כ"ד ע"א] בבל מאי, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. מיהו רבי ירמיה דקרי להו טפשאי מסיק במחשכים [הושיבני] כמיתי עולם אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל. ובאגדה דהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ה ע"א] נמי גרסינן, רבי זירא יתיב מאה תעניתא דנשתכח מיניה תלמודא דבבל, אמר כי היכי דלא נטרדיה. (ופרק) [ובפרק] המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] נמי אמרינן, דילמא מפומבדיתא את דמעיילי פילא בקופא דמחטא. הלכה דשבוי שנשבה. וגרסינן נמי בתמורה פרק אלו קדשים [כ' ע"ב] בעא מיניה רבי אבין בר חייא מרבי אבין בר כהנא המפריש נקיבה לאשם וילדה מהו וכו'. עד איתיביה ולדן וולדן ולדן וכו'. עד אמר ליה משנינא לך שינויא דחיקא [בבלאי] כגון שילדה וכו'. ומסקינן דאי לא שני ליה שינויא דחיקא מאי הוה ליה לשנויי. ומסיק זכר יקרב עולה נקיבה יפלו דמיה לנדבה.
השתא מספקא לי מאי מחבלין זה בזה בהלכה. אי משום (דהרי) [דהכא] מקשו טובא, בני ארץ ישראל מקשו טפי, דגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א] כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. והכי נמי כל הרואה רשב"ל בבית המדרש כאילו עוקר הרים וכו'. וכדאמרינן נמי בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"א] דאמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר לית אנת (בנך) [כבר] לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשין עשרין וארבע קושייתא ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פירוקי. וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין [שבת ל"ג ע"ב] מעיקרא כי הוה מקשיה רבי שמעון בן יוחאי קושיא מפרק ליה רבי פינחס בן יאיר [וכו'] כ"ד פירוקי. ובפרק ראשית הגז [חולין קל"ז ע"ב] אמר ליה רבי יוחנן לאסי בן היני, דהוו נפקי זקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב. הרי חזרו מקשו טובא. וכההיא דיונתן בכור שטן דאוקמיה לרבי עקיבא בקושיותיו כדאיתא בפ"א דיבמות
